כשמתבגר נסגר בחדר, כשהוא מפסיק לדבר, כשהוא מגיב בכעס על כל שאלה – הדחף הטבעי של הורה הוא לעשות משהו. לדחוף. לתקן. לפתור. אנחנו אוהבים אותם כל כך, ואהבה גדולה מולידה לפעמים חרדה גדולה – וחרדה מולידה פעולה. אבל לפעמים, בדיוק בניסיון לעזור, אנחנו בלי לשים לב מעמיקים את הפצע

הורים רבים מגיעים אליי עם ציפייה לשינוי גדול. "אני רוצה שהוא ידבר איתי שוב." "אני רוצה שהיא תחזור להיות הבת שהייתה." "אני רוצה שיהיה שלום בבית." וכשאני שואלת אותם מה ניסו עד עכשיו – התשובה היא לרוב: הכול. שיחות ארוכות. עימותים. ויתורים. תגמולים. עונשים. הכול. ובכל זאת – המרחק נשאר.

אם אתם הורים למתבגר/ת, בטח אתם מכירים את זה מקרוב: הילד שהיה פעם קרוב אליכם, פתאום נסגר בחדר. הבת שהייתה מספרת הכל, היום עונה רק ב"סבבה". אתם מנסים לדבר – והיא רק מתרחקת. למה זה קורה? בגיל ההתבגרות, הפוקוס של הילד עובר מהמשפחה אל החברה. החברים, תחושת השייכות, הדימוי העצמי